חוזר יולי 2016

בעלי אזרחות אמריקאית ? שימו לב

לפני מספר ימים אישרה ועדת הכספים של הכנסת את יישום הסכם ה FATCA גם בישראל. הסכם זה (Foreign Account Tax Compliance Act ), שנחתם בין המדינות כבר לפני כשנתיים, מסדיר את דיווחי המס של אזרחי ארה"ב מול כ 110 מדינות. לפי ההסכם, בנקים, גופים פיננסיים, ורשויות המס בכל המדינות הנ"ל, יהיו מחויבים להעביר לרשות המס האמריקאית ( ה IRS ), מידע לגבי נכסים והכנסות של אזרחי ארה"ב, כולל גם חשבונות עם זכויות חתימה של אזרחי ארה"ב. כמו כן החוק חל גם על בעלי גרין קארד, ובכלל כל מי ש"חשוד" בקשר לארה"ב (למשל כתובת בעל החשבון הינה ארה"ב, או מספר הטלפון המשויך לחשבון הינו בארה"ב). ההסכם מדבר כמובן גם על חברות/בעלי שליטה.

בארה"ב, בניגוד לישראל, יש חובת דיווח כללית על כלל האזרחים מעל גיל 18, וחובה זו הינה בלי קשר למקום הימצאם בעולם. לפי ההסכם, גופים פיננסיים (בלבד, בינתיים) יחוייבו להעביר מידע לרשויות המס האמריקאיות ללא שיקול דעת. מוסד שלא יעביר מידע – יוטלו עליו עיצומים פיננסיים בגובה של עד 50,000 שח. כמו כן המוסדות מחויבים ליידע את לקוחותיהם בדבר כוונתם להעביר מידע כי הם מסווגים בתור אזרחי ארה"ב ולתת להם להגיב על כך (למשל לערער על הקביעה של המוסד הפיננסי כי הם קשורים לארה"ב באיזהשהו אופן).

הסכם זה, בהמשך להסכמים נוספים, מהווה צעד נוסף במלחמה הגלובאלית בהון השחור שמנסה לצמצם את האפשרויות להעלמות מס בין השאר על ידי פתיחת חשבונות במדינות שמעבר לים. מומלץ מאד לכל מי שמחזיק באזרחות אמריקאית, או אפילו רק בגרין קארד, להסדיר את ענייניו מול רשות המיסים בארה"ב. יש לציין, כי ההסכם הנ"ל הינו הדדי, ובהחלט רשות המיסים בארץ יכולה לפנות למוסדות בארה"ב לגבי מידע פיננסי של אזרחים ישראלים.

לקריאת החוק:

http://knesset.gov.il/privatelaw/data/20/3/1016_3_1.rtf

 

 הכנסות שכ"ד – מתי הופכות להכנסות מעסק ?

החודש פורסם פסק דין של בית המשפט המחוזי בעניין אישה בגיל הזהב ושני בניה, שבורכו בנכסים רבים. בין היתר, בבעלותם כ 110 דירות המושכרות בתל אביב. בני המשפחה ביקשו לשלם על דירות אלה מס לפי הוראות סעיף 122 למס הכנסה, דהיינו שיעור מס של 10%. לפי פקודת מס הכנסה, יחיד שהייתה לו הכנסה מדמי שכירות מהשכרת דירה המשמשת למגורים (בישראל), רשאי לשלם עליה מס בשיעור של 10% בלבד, כאשר הנישום לא יכול לקזז הוצאות הכרוכות בהשכרה מהכנסה זו, אלא עליו לשלם מס של 10% על 100% מהמחזור וכל זאת בתנאי שההכנסה מדמי שכירות אינה הכנסה מעסק (ואז יצטרך לשלם מס לפי הכנסתו השולית).

פקיד השומה סבר כי במקרה הנ"ל, בני המשפחה מנהלים עסק של השכרת נכסי נדל"ן ולכן יש ליישם את מדרגות המס הרגילות (מס שולי). בית המשפט ציין כי סעיף 122 הינו מעין הקלה או הטבת מס, לבחירת הנישום. הקלה זו נמצאת יחד עם הקלות מס נוספות שנותנות שיעור מס מופחת על הכנסות פסיביות בידי יחיד. אחת ממטרות ההקלה הזו במקור (משנות השמונים) הייתה, לעודד אנשים להשכיר דירות שעמדו ריקות, כדי שלא ייאלצו להגיש דוחות למס הכנסה. הכוונה לא הייתה להביא את זה לידי עסק של השכרת דירות רבות. כמות הדירות של בני המשפחה הלכה וגדלה עם השנים, ומרביתן היו מרוכזות במספר בנינים קטן. הן רשומות על שם אחד מהשלושה או ברישום משותף, אך כל ההכנסות מגיעות לחשבון בנק אחד. בנוסף, שני הבנים עוסקים באדריכלות ושמאות בנייה, בבעלותם מניות של חברות/שותפות המשכירות נכסים שונים ואף חברה קבלנית הבונה ומוכרת דירות. הכנסות השלושה מדירות בכל שנה מהשנים שעליהן נסובה המחלוקת היו בסביבות ה 3 מש"ח.

עיקר המחלוקת הייתה, כאמור, סביב השאלה האם ההכנסה מהדירות הנ"ל הגיעה לידי עסק או לא. בית המשפט דן בנקודה זו: פקודת מס הכנסה לא מגדירה במדויק מהי הכנסה מעסק. אולם הפסיקות השונות הגדירו הכנסה מעסק, בין השאר כ"פעילות ממשית נמשכת ושיטתית", וככזו ש"נדרשת יגיעה אישית מצידו של בעל העסק עובדיו שלוחיו או אחרים מטעמו". כמו כן, נקבע בפסיקה כי "יראו הכנסה מדמי שכירות כהכנסה מעסק במקרה בו מפעיל הנישום עסק להשכרות, כאשר הנכסים המושכרים מהווים את המלאי העסקי ופעולות ההשכרה הן פעולות נמשכות ושיטתיות שמטרתן ברורה".

פקיד השומה הדגיש את מספרן הרב של הדירות המושכרות ואת ההיקף הכספי הכולל של פעולות ההשכרה. כמו כן הדגיש את בקיאותם ומקצועותיהם של בני המשפחה, ובעיקר את היקף הפעילות היומיומית המתבצעת מטעמם ועל ידי אנשי מקצוע שונים המעידים כולם על קיום מנגנון עסקי המניב את הכנסות השכירות.

בני המשפחה טענו, כי פעולותיהם לגבי הדירות לא שונות מאדם המשכיר דירה בודדת (מציאת שוכר, גביית דמי שכירות ותחזוק הדירות), הם אינם משביחים את הדירות, הדירות נמצאות באיזור מבוקש (ת"א) ולכן אין מאמץ רב למצוא שוכרים, והם פשוט החליטו להשקיע את הונם באפיק סולידי במקום בשוק ההון. כמו כן טענו כי הם אינם יודעים מהם מחירי השוק (מעבר למידע המפורסם בלוחות המודעות, דהיינו לא השתמשו בידע מיוחד), אינם מנהלים מו"מ לגבי גובה שכ"ד, החוזים שלהם הינם סטנדרטיים (כלומר לא משקיעים זמן רב ב"עסק"). כמו כן הדירות נרכשו מהונם העצמי ולא מהלוואות זרות כמקובל בעסקים.

עובדות נוספות שעלו תוך כדי משפט –  בעלי המקצוע איתם בני המשפחה נמצאים בקשר, הינם קבועים ומקבלים תשלום תקופתי ולא פר עבודה. ישנם בנינים שכל הדירות הינם בבעלות המשפחה, ולגביהם המשפחה עובדת מול קבלן אחד קבוע המתחזק את הבניין. המשפחה מתחזקת כרטסת הנהלת חשבונות ובה ריכוז כל החשבוניות מול בעלי המקצוע, והתשלום לבעלי המקצוע נעשה מאותו חשבון בנק משותף.

בית המשפט ניתח את כל העובדות שעלו לפניו. לגבי משך הזמן שהושקע בטיפול בדירות על ידי בני המשפחה, בית המשפט לא הגיע למסקנה בכמה זמן מדובר אך הניח מתוך הגיון בריא שעיסוק ב 110 דירות להשכרה איננו דורש זמן מועט אלא ההיפך-  נדרשות פעולות רבות מאד מדי שנה על מנת להשיג את ההכנסה הנל: לחתום על לפחות 100 חוזים מול מספר גדול יותר של שוכרים (בחלק מהדירות מתגוררים מספר שותפים), לרשום ולהפקיד מאות המחאות, טיפול בתקלות רבות (מרבית הדירות בבניינים ישנים) הדורשות להיות בקשר עם בעלי המקצוע ולעקוב אחרי עבודתם. מכל זה ניתן לקבוע בבירור כי מדובר ב"חברת ניהול" משפחתית המשכירה דירות. עוד הסיק בית המשפט, כי נכון שעל פניו השכרת דירה הינה הכנסה פאסיבית, אם לא עושים פעולות מעבר להעמדת הנכס להשכרה, ולמרות זאת, הכנסה עשוייה להיחשב כהכנסה עסקית בשל ההיקף הכמותי של הפעילות שמצמיחה אותה ולא רק בשל איכות הפעילות. מעצם הכמות הרבה של הדירות, הרי שנדרש מאמץ/מנגנון לטיפול בכל ההשכרות על ידי אדם אחד. יש לשער כי אדם אחר, עם אותו הון, שאיננו מעוניין או מסוגל להתמודד עם "גדוד שוכרים" שונים, היה בוחר באפיק השקעה שונה.

בשורה התחתונה, בית המשפט קיבל את עמדת פקיד השומה, וקבע כי מדובר בעסק של השכרת דירות המחייב שיעור מס שולי. הנימוק העיקרי היה היקף הנכסים המושכרים הדורש עיסוק רב בידי בני המשפחה.

 

מרוצי אופנועים – יגיעה אישית ?

בחוזר הקודם דיווחנו לכם בעניינו של בחור צעיר שהשתתף במשחקי פוקר רבים, ובית המשפט קבע כי מדובר בהכנסות מיגיעה אישית, ששיעור המס שלה הינו שיעור מס שולי, (ולא מהימורים שעליהם חל שיעור מס נמוך יותר). החודש, בית המשפט עסק בערעור שהוגש לגבי סוגיה בה מהנדס טען כי השתתפותו במרוצי אופנועים בתחרויות עולה לכדי יגיעה אישית/ משלח יד, ולכן ביקש לקזז את הפסדיו מפעילות האופנועים מול הכנסתו משכר עבודה בשנת המס 2012. פקיד השומה לא הסכים עם קיזוז זה, כלומר לא ראה במרוצי אופנועים יגיעה אישית, ולכן הנישום הגיש ערעור לבית המשפט.

לפי פקודת מס הכנסה, קיזוז "הפסד שהיה לאדם בעסק או במשלח יד בשנת המס ושאילו היה ריווח היה נישום, ניתן לקיזוז כנגד סך כל הכנסתו החייבת של אותו אדם ממקורות אחרים באותה שנת מס". כלומר ניתן לקזז הפסד אם הוא נוצר תוך כדי עסק או משלח יד, וזה היה עיקר הדיון.

המערער תיאר כיצד הוא נסע שמונה פעמים לחו"ל להשתתף בתחרויות (במהלך השנה הנידונה) כשבחלקם אף זכה במקום הראשון. כמו כן, העיד על שיפור ביכולותיו ובתוצאותיו מדי שנה. וכן סיפר על משטר של אימוני כושר ושחייה תדירים, וכן פעילויות נוספות המיועדות לשפר את ביצועיו על המסלול (רכיבה על אופנוע שטח, קארטינג וטניס שולחן). המערער טען כי רכש אופנוע מיוחד לצורך התחרויות, הדורש תחזוקה יקרה עם עלות גבוהה של חלפים ותיקונים (הנדרשים עקב "התרסקויות" תכופות של האופנוע במהלך המירוצים). בנוסף, היו לו הוצאות של דמי השתתפות, הוצאות נסיעות לתחרויות והוצאות פחת. סה"כ תבע כ 100 אש"ח בגין הוצאות וטען כי לא היו לו הכנסות מהתחרויות הנ"ל (מתוך ההוצאות, קרוב למחצית היו בגין נסיעות לתחרויות דהיינו טיסות ולינות). בסוף שנת 2012 הנישום רכש אופנוע חדש מתקדם יותר מהקיים. בנוסף, בשנת 2013 הוא קיבל הכנסה מתחרויות, ובשנת 2014 הוא קיבל מענק ממשרד הספורט במסגרת "קול קורא" של המשרד לעידוד ספורט זה. המערער הראה שב"קול קורא" של משרד הספורט מודגש כי המענק יינתן למי שיש לו מקצועיות רבה בתחום, וכן טען כי מענק זה (על סמך הניסוחים שבו) מיועד לעוסקים בפועל בספורט המוטורי כעסק או משלח יד. עוד הוסיף והראה כתבות על פועלו בתחום במגזינים שונים. למעשה המערער ניסה להוכיח קיומו של משלח יד, והצביע, בין השאר, על הישגיו ותוצאותיו במרוצים אשר, לפי הנטען, הלכו והשתפרו. המערער טען כי בעיסוקו זה יש פוטנציאל להכנסות פירותיות בעתיד. המערער אף הביא את עדותו של ראש התאחדות הכידונאים בישראל שהעיד כי לרוכב אופנוע, כדוגמת המערער, המשתתף בתחרויות בינלאומיות, קיים פוטנציאל השתכרות רב, שכן, מלבד הכספים המחולקים כפרסים בתחרויות השונות שיכולים להגיע לעשרות אלפי יורו, יכול המערער בדומה לאחרים העוסקים בענף ליהנות מתשלומי חסויות, הכנסות מפרסום, הכנסות מהדרכות וכיוצ"ב. יחד עם זאת, המערער לא ידע להצביע על קיומם של פרסים בתחרויות הספציפיות בהן השתתף, או על רוכב אופנוע אחר מישראל שמפיק הכנסות מתחרויות אלו.

פקיד השומה טען מנגד, כי מדובר בתחביב שמעסיק את המערער רק בסופ"ש, ועובדה גם כי הוא המשיך לעבוד כמהנדס בשאר ימי השבוע, וכן טען כי גובה הפרס לא היווה שיקול לפיו בחר המערער את התחרויות בהן השתתף אלא הוא משתתף בתחרויות מתוך אהבתו ומשיכתו הכנה לספורט זה.

בית המשפט לא התרשם כי יש פוטנציאל כלכלי בעיסוק הזה, וזה שהנישום הוציא עשרות אלפי שח בגין תחביב זה, לא הופך את זה למשלח יד, אלא לתחביב יקר שאינו שונה מתחביבים אחרים עם הוצאות גבוהות (כגון שיט, אופניים ועוד). כמו כן, המערך הטכני שתיחזק את האופנוע שלו בחו"ל אינו קבוע, אלא אוסף של בעלי מקצוע שההוצאה בגין כל אחד מהם לא הייתה גבוהה במיוחד. לגבי הזכייה ב"קול קורא" של משרד החינוך, קבע בית המשפט כי מענקים שכאלה ניתנים לכל מיני שחקנים המייצגים את ישראל ולאו דווקא לכאלה עם בעלי השתכרות. הקול הקורא הדגיש את נושא הייצוג של ישראל ולא את פוטנציאל ההכנסות. ספציפית לגבי חלוקת הזמן בין עבודתו כמהנדס לבין "עיסוקו" ואימוניו כרוכב, בית המשפט קבע כי אין פה קביעה חד משמעית לשום צד. בשורה התחתונה, בית המשפט הגיע למסקנה לנוכח כל האמור לעיל, כי פעילותו של המערער בתחום האופנוע בשנת 2012 לא עלתה לכדי משלח יד אלא הייתה בבחינת תחביב. כתוצאה מכך, ההוצאות הקשורות לפעילות זו היו הוצאות פרטיות שלא יצרו "הפסד בעסק או במשלח יד" ואין מקום לקזזן כנגד הכנסתו ממשכורת כמהנדס בענף ההיי-טק. לפיכך הערעור נדחה.