חוזר נובמבר 2016

החבות במע"מ של שירותים שנתקבלו מתושב חוץ ונצרכו בחו"ל

לאחרונה פרסמה רשות המיסים החלטת מיסוי בנושא קבלת שירותים שניתנו על ידי גורמים זרים עבור ישראלים. ההחלטה עוסקת בחברה תושבת ישראל הרשומה לצורכי מע"מ כ"עוסק מורשה", כלומר מנפיקה עבור לקוחותיה חשבוניות מס ובאפשרותה לגבות מע"מ ולהתקזז על מע"מ.

לפי חוק מע"מ, "על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס..". החוק גם מוסיף ואומר שבמקרה שבו תושב ישראל קיבל שירות מתושב חוץ והשירות נצרך בישראל, עסקת השירות שנתן תושב החוץ תחשב כעסקה בישראל והחייב במס בגינה יהיה מקבל השירות.

במקרה המדובר, בעלי המניות של החברה החליטו למכור את מניות החברה לתושבי חוץ. לצורך כך, החברה השתמשה בשירותים של בנק השקעות זר בכדי לסייע בליווי העסקה. הבנק העניק את שירותיו לחברה בחו"ל ושירותיו כללו בעיקר ייעוץ ועזרה בניהול המשא ומתן מול הרוכש. כמו כן, הליך איתורו של הרוכש וניהול המשא ומתן לצורך ביצוע המכירה נעשו אך ורק מחוץ לישראל.

בנוסף, לצורך המכירה עצמה של המניות, התקשרה החברה עם חברת נאמנות זרה. חברת הנאמנות שימשה כנציגה של המוכרים, הפעילה מנגנון תשלום של הכספים שנשמרו בנאמנות, בחנה עמידה באבני הדרך שנקבעו, העבירה את הכספים שנשמרו בנאמנות וטיפלה במחלוקות שהתעוררו בהקשר זה.

רשות המיסים החליטה לגבי שירותי הבנק כי מאחר והבנק העניק שירותים אשר ניתנו בחו"ל ונצרכו בחו"ל, ועיקרם בסיוע, קידום משא ומתן וליווי העסקה בחו"ל בין החברה לבין הרוכש, הרי שבנסיבות האמורות שירותי הבנק אינם בגדר שירותים מיובאים לישראל, ועל כן לא יחולו בגינם הוראות חוק המע"מ.

ואילו לעניין השירותים אשר ניתנו על ידי חברת הנאמנות הכוללים, בין היתר, מתן שירותי נציגות, הפעלת מנגנון תשלום וחלוקה של כספים השמורים בנאמנות ועוד, החליטה רשות המיסים כי השירותים הללו נצרכו בישראל, ולפיכך בגינם כן יחולו הוראות חוק מע"מ.

 

http://www.capitax.co.il/Attachments/7215-16.pdf

 

 

מי נחשב כתושב ישראל לעניין ביטוח לאומי?

לאחרונה עסק בית הדין האזורי לעבודה בתביעה של אישה נגד המוסד לביטוח לאומי (המל"ל). המל"ל הודיע לה שהיא אינה עוד תושבת ישראל משנת 2007 ולפיכך איננה מבוטחת בביטוח לאומי, ולכן היא לא זכאית לקבל קצבת זיקנה, ואף דרש ממנה לקבל חזרה קצבת זקנה ששולמה לה, בסך של כ 35 אש"ח, כיוון שלא הייתה זכאית לכך.

מדובר באשה כבת 60 שעלתה מרוסיה בשנת 1999 עם משפחתה והיא בעלת תעודת זהות ישראלית. האישה ובעלה רכשו בשנת 1997 דירה בבת ים, והחל מתאריך עלייתם ארצה התגוררו בדירה זו שבבעלותם. המל"ל שלח לה דו"ח כניסות ויציאות מהארץ, ממנו עולה כי מאז שנת 2007 האישה מחלקת את זמנה לסירוגין למספר חודשים ברצף בישראל ומספר חודשים ברצף ברוסיה, כאשר לפי חישוב שערך המל"ל עולה כי במהלך התקופה שמאז יוני 2007 ועד דצמבר 2013 היא שהתה מחוץ לישראל כ 60% מהזמן. במכתב ששלח לה המל"ל בנושא, הוא ציין כי "הפסקת, לכאורה, להיות תושבת ישראל בתקופה המפורטת להלן…הואיל ועזבת את הארץ והינך שוהה בחו"ל…לפיכך לכאורה, אינך מבוטחת על פי חוק הביטוח הלאומי". האישה טענה מנגד כי ביקוריה ברוסיה בתקופה הרלוונטית נועדו לשם סיוע לאימה הקשישה המתגוררת בגפה, ואשר נמצאת במצב בו היא זקוקה לסיוע בכל פעולות היומיום, וכן לסיוע בהשגחה על שתי בנותיו התאומות של בנה, שהיגר חזרה לרוסיה בשנת 2003 מעט לפני לידתן. לטענתה, במשך כל התקופה הרלוונטית שמרה על זיקה חזקה לישראל, שהיא מקום מגוריה הקבוע ובו היא מחזיקה חשבון בנק, וכן בארץ מצוי הנכס היחיד שבבעלותה – הדירה בבת ים. גם בנה השני מתגורר דרך קבע בישראל. כמו כן, לטענתה, לא ניהלה חשבון בנק ברוסיה, לא עבדה שם ולא יצרה כל זיקה כלכלית ברוסיה, ולכן לא התקיימו בעניינה סממנים המעידים על חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים לחו"ל.

בית המשפט בחן את כל הראיות שהציגו הצדדים וכן דן בחוק ביטוח לאומי. לפי החוק, תנאי לזכאות לקצבת זקנה הנה היות המבוטח תושב ישראל. החוק אינו מגדיר את המונח "תושב", ולכן נדרשת בחינת המושג לפי מהות העניין ולפי פסיקות שונות בעבר. המבחן לתושבות, כפי שפסקי דין שונים קבעו, עושה שימוש במכלול נסיבות המקרה ובזיקה של המבוטח לארץ, ולא די בהשוואה בין מספר החודשים בהם שהה פלוני בחוץ לארץ ובין מספר החודשים בהם שהה בארץ. המבחן העיקרי לקביעת תושבתו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הינו מרכז החיים. למבחן זה שני היבטים: ההיבט האובייקטיבי הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית, וההיבט הסובייקטיבי הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו. יש לקחת בחשבון ענינים שונים, כמו זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מטרת השהייה מחוץ לישראל ועוד. עוד ציין בית המשפט, כי בשנים האחרונות הפסיקה מקילה בעניין הטכני של השהות הפיזית בחו"ל, למשל במקרים של נסיעות למטרות עבודה או לימודים, וכן נקבע באחד מפסקי הדין כי גם שהייה בחו"ל הנובעת מאילוצים בריאותיים של מבוטח או בן משפחתו, יכולות לבוא בחשבון כשהייה מוגדרת וזמנית שאינה שוללת תושבות. הכל צריך להיבחן לפי נסיבות העניין.

כל הסברי האישה על נסיבות נסיעותיה וטענותיה בדבר זיקתה הקיימת לישראל לא נסתרו על ידי המל"ל, כמו העובדה שהתובעת התגוררה ברוסיה אצל אמה או אצל בנה, לא עבדה שם ולא רכשה שם נכסים, לא ניהלה שם חשבון בנק אלא בישראל בלבד, כמו כן לא היה לה שם ביטוח רפואי, ואף הוצגו מטעמה הוכחות שונות לטענותיה (למשל מסמכי אשפוז של אימה).

לאור כל הממצאים, קבע בית המשפט כי האישה הינה תושבת ישראל בכל התקופה האמורה, וכמובן זכאית להמשך תשלום קצבת הזקנה מיום הפסקתו.

 

 

דירה על שם הילדים – חייבת במס שבח ?

לאחרונה עסק בית המשפט המחוזי בסוגיה של מכירת דירה ברווח, על ידי אישה צעירה. מנהל מיסוי מקרקעין דרש ממנה לשלם מס שבח על הרווח ממכירת הדירה, והיא ביקשה לקבל פטור. מנהל מיסוי מקרקעין טען כי המימון של הדירה ניתן לה כמתנה מאביה, ומאחר ובזמן מכירת הדירה לא חלפה "תקופת צינון" כנדרש בחוק מיסוי מקרקעין, האישה אינה זכאית לפטור ממס שבח. האישה ניסתה בהתחלה לטעון כי לא מימנה את הדירה על ידי מתנה מאביה, ולחלופין גם אם כן, אזי המימון הינו פחות משליש מהדירה ולכן היא בכל מקרה פטורה ממס שבח.

לפי חוק מיסוי מקרקעין, יש פטור במכירת דירה אם הדירה הנמכרת היא דירתו היחידה של המוכר בישראל, וכן החזיק בה במשך 18 חודשים לפחות, ולא מכר, במשך שמונה עשר החודשים שקדמו למכירה, דירת מגורים אחרת. החוק אבל מסייג את הפטור, במקרה שהמוכר קיבל אותה במתנה, ומגדיל את התקופה במקרה כזה ל 4 שנים אם לא התגורר בה, ו 3 שנים אם כן התגורר בה. קבלת מתנה נחשבת ככזו אם הוא קיבל לפחות 50% מהערך שלה תוך 3 שנים לפני רכישתה. למעשה המחלוקת בין הצדדים הייתה על הנקודה, האם היא קיבלה מתנה בערך של יותר או פחות מ 50% מערך הדירה.

פסק הדין עוסק ארוכות בסיפורי המשפחה, אך בקצרה נציין כי מדובר ברכישה של דירה בסכום של 1.2 מש"ח בהיות האישה בת 18. כעבור 4 חודשים בלבד מיום רכישת הדירה, הדירה נמכרה בסכום של 1.8 מש"ח. במועד החתימה על הסכם הרכישה, הייתה אמורה לשלם האישה 50 אש"ח, אולם בפועל שילמה 400 אש"ח. מקורם של ה 400 אש"ח האלה בנכס שמימש האב בארה"ב, ולכן בית המשפט קבע כי סכום זה הוא לחלוטין בגדר מתנה מהאב. כוונת האב והבת במקור, לפי טענותיהם, הייתה ליטול משכנתא למימון שאר ה 800 אש"ח, אולם עקב אילוצים שונים, לטענתם, הם החליטו למכור את הדירה, ולמעשה עיכבו את התשלומים למוכרת הדירה המקורית, עד שהם יקבלו תשלומים מרוכשי הדירה. בית המשפט לא הצליח להגיע למסקנה לגבי תזמון העברות הכספים, וציין כי ייתכן והיה חודש הפרש בין קבלת הכספים מהקונים של הדירה לאב וביתו, לבין העברת הכסף מהם למוכרת המקורית. האב ניסה להוכיח כי לא היה שום פער בין התשלומים, אבל בכל אופן התרשם בית המשפט כי לא היה צורך במתנה נוספת מהאב, או לכל היותר נדרשה רק עזרה זמנית במימון, כלומר שהמתנה שקיבלה הבת לא עברה את ה 50% של ערך הדירה, ולכן הבת אכן פטורה ממס שבח.

בשולי הדברים, בית המשפט לא נכנס לסוגיית מימון המשכנתא של הדירה באם הייתה נלקחת. הבת באותו הזמן הייתה חיילת ללא מקורות הכנסה כלשהם, ואזי במקרה זה בהחלט מוצדק מצד פקיד המיסוי לחשוד במקורות המימון של החזר המשכנתא. כמו כן, ייתכן ומס הכנסה ירצה לבדוק את העיסקה הזו, שהרווח שנוצר בה היה גבוה במיוחד בהתחשב בכל הנסיבות.