חוזר נובמבר 2015

הגדלת מספר ימי החופשה לעובד

בחוזר הקודם, מחודש אוקטובר, עדכנו לגבי הצעת החוק שאושרה בכנסת בקריאה טרומית, ובה מדובר על ימי חופשה שנתיים החל מ 21 יום בשנה הראשונה. במקביל להצעת החוק הזו, שעדיין בהליכים, וטרם נכנסה לתוקף, חתם שר הכלכלה על הסכם קיבוצי חדש הקובע מינימום של 11 ימי חופש לעובד, החל מיולי 2016,
ו 12 ימי חופש לעובד החל מינואר 2017.

 

 

 

הקטנת הטבת מס למפרישים לפנסיה בקרב בעלי הכנסות גבוהות

לפי החלטת האוצר שהתקבלה לאחרונה, תקרת השכר של הטבת המס בגין החיסכון הפנסיוני הוקטנה. עד התיקון, השכר המקסימלי היה כ 39,000 ש"ח, והחל מעכשיו, התקרה הינה 24,000 ₪ בלבד.
משמעות ההטבה היא שהמעסיק מפקיד כספים לפנסיה עבור העובד, וההפקדה לא מתווספת לשכר של העובד, דהיינו על התשלום הזה אין חיוב בתלוש השכר של מס הכנסה ביטוח לאומי וביטוח בריאות ( בניגוד להטבות אחרות לעובד כמו רכב או תלושים לחג). ההטבה הזו מוגבלת בתקרת שכר ברוטו של העובד, שכאמור, עד לאחרונה הייתה שכר חודשי של כ 39,000 ש"ח וכעת התקרה הינה שכר חודשי של 24,000 ש"ח בלבד.

 

 

העלאה נוספת של שכר המינימום – פעימה נוספת

באפריל 2015, אישרה הממשלה תיקון לחוק שכר מינימום ובו נקבעו מדרגות להעלאת שכר המינימום עד לסכום של 5,000 ₪ בשלוש פעימות: באופן מידי 4,650 ₪, החל מ 1.7.16 4,825 ₪, וב-1.1.17: 5,000 ₪.
לאחרונה הממשלה אישרה הממשלה תיקון נוסף ובו העלאה נוספת של שכר המינימום (בפעימה נוספת) לסך של 5,300 שח החל מ 1.12.17.

בהזדמנות זו נזכיר, כי לפי החוק, כל עובד שמלאו לו 18 שנים, זכאי לקבל ממעסיקו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש או שכר המינימום ליום או שכר המינימום לשעה, הכל לפי העניין. עובד המועסק במשרה חלקית זכאי לשכר מינימום חלקי שיחושב באופן יחסי. כמו כן, משרה מלאה הינה לפי הנהוג במקום העבודה או לפי מה שהוסכם בין הצדדים ולפי הנסיבות ( למשל שעות פתיחת חנות וכו') ולא בהכרח כמות של 186 שעות.

 

 

האם הפסד עיסקי ניתן להורשה ?

לאחרונה עסק בית המשפט המחוזי בערעור יורשים של עסק מפסיד של אמם.

לאישה היה עסק עצמאי – קונדיטוריה בבת ים שהייתה במבנה בבעלותה. בשנת 2009 היא נפטרה והורישה את העסק (והמבנה) לבניה. הקונדיטוריה לא הצליחה עסקית והצטברו הפסדים של כ 700 אש"ח. היורשים ניסו להביא את העסק לרווח אך לא הצליחו, ולאחר זמן הם סגרו את הקונדיטוריה ומכרו את המבנה תמורת 2.7 מש"ח, עליו הם נדרשו לשלם מס שבח. היורשים הגישו בקשה לפקיד השומה, לקזז את השבח שנוצר ממכירת הבניין עם ההפסד העסקי של הקונדיטוריה שחלקו נוצר עוד בהיות האם בחיים ועל ידה. פקיד השומה הסכים לקזז את ההפסד העסקי, אבל רק זה שהצטבר לאחר מות האם. היורשים רצו לקזז גם את ההפסדים שנוצרו עד למותה ולכן הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לטענתם, כמו שהם משלמים מס על רווחי הקונדיטוריה, כך הם יכולים להתקזז על ההפסדים שלה, ולא ייתכן שהפסדים שנצברו ייעלמו מן העולם יחד עם הנישום. פקיד השומה טען מנגד שאין מקום להוריש קיזוז הפסדים. בית המשפט נדרש למעשה לעסוק בסוגיה של הפסדים שעוברים בירושה. הבנים טענו שהפסד מועבר הינו נכס שעובר בירושה כמו כל נכס אחר בעיזבון של מנוח. לטענתם, סעיף 28 לפקודת מס הכנסה המדבר על "קיזוז הפסדים שהיה לאדם" חל גם על יורשיו של אותו אדם. וכמו כן, לפי טענתם, הפסד עסקי הינו נכס לכל דבר, כלומר שהוא חלק מעיזבון לפי חוק הירושה. פקיד השומה טען שהמונח אדם בסעיף הנ"ל מדבר על קיזוז הפסד של אותו אדם עצמו ולא על יורשיו. פקיד השומה גם טען שבפקודה ישנו סעיף מספר 120, ובו נקבע כי "מיום פטירתו של אדם יראו את הכנסתו החייבת של העיזבון כהכנסתם של היורשים לפי חלקיהם בהכנסות העיזבון", כלומר הסעיף לא מדבר על קיזוז הפסדים.

בית המשפט דחה את הערעור וחייב את המערערים בהוצאות משפט. השופט קבע לעניין סעיף 120 לפקודה, כי זכות קיזוז הפסדים הינה אישית לאדם ואין לערב בין אנשים שונים (ובכלל זה גם יורשים), אלא אם יש מקרים מסוימים שהפקודה מדברת עליהם, כמו עירוב הכנסה (למשל בני זוג שמגישים דוח יחד). כמו כן, בסעיף 1 לפקודה, העוסק בהגדרות, במונח "אדם" לא נכללים יורשים. בית המשפט גם התייחס לסעיף 28 שאינו מדבר על שימוש בהפסדים מועברים של מוריש, וכמו כן,  קבע כי אין לקבל את ההנחה של המערערים שהפסד מועבר הינו נכס לכל דבר שמועבר בירושה. השופט ציין כי לא כל זכות ניתנת להעברה מאדם לאדם, וחוק הירושה מדבר על נכסים מסוימים שעוברים בירושה ואי אפשר להסיק משם שזכות קיזוז הפסדים הינה משהו שעובר בירושה. השופט ציין עוד שזכות קיזוז ההפסדים אינה שטר חוב של המדינה כלפי נישום, אלא כלי כלכלי למען נישום מסוים שיש לקחת בחשבון בקביעת השומה לפי מגבלות מסוימות.

 

 

 

זכאות לפיצויי פיטורין לאחר גיל פרישה עקב מעבר לעבודה אחרת

לאחרונה פסק בית הדין האזורי לענייני עבודה לעניינו של עובד שעבד בחברת שמירה 4 שנים. העובד סיים לעבוד שם בגיל 70 ותבע מהחברה פיצויי פיטורין. המחלוקת אליה נדרש להתייחס בית הדין לעבודה היא האם העובד זכאי לפיצויי פיטורין. העובד היה חתום על הסכם לפיו החברה תהיה מחויבת לתת לו עבודה עד תאריך מסוים, ואם היא לא תמצא לו עבודה עד אותו תאריך אזי זה ייחשב כאילו הוא פוטר. החברה הציעה לו מקומות עבודה חלופיים באתרי עבודה אחרים והעובד סירב לקבלם ותבע פיצויי פיטורין. בית המשפט פסק לעניין הנקודתי הזה, שהחברה לא עמדה בהתחייבותה לגבי העסקתו של העובד באתר הקבוע בו עבד ולכן על הנושא הזה מגיעים לו פיצויים. אולם עיקר הדיון נסב בשאלה אחרת שהיא מחויבותה של החברה לעובד עם הגיעו לגיל פרישה.

בית המשפט נדרש גם לגבי נושא פיצויי פיטורין עקב פרישת העובד. החברה לא רצתה לשלם לו פיצויי פיטורין כיוון שלטענתה התובע התפטר (ועבר לעבוד במקום עבודה אחר, ולא פרש כלומר לא התפטר מחמת פרישה), וכמו כן התובע לא תבע את פיצויי הפיטורין בתחילת ההליכים אלא רק כשהגיע לבית המשפט בשלב מתקדם. בית המשפט קבע, ראשית כל, שאמנם העובד לא דרש פיצויים בגין הגיעו לגיל פרישה בתחילת ההליך המשפטי, אבל מגיעים לו פיצויים ברמה העקרונית, ולא יעלה על הדעת שהוא יפסיד את פיצויי הפיטורין שלו רק בשל העובדה שלא ידע את זכויותיו ולא תבע אותן. כמו כן, לפי חוק פיצויי פיטורין, אם התפטר עובד לאחר שהגיע לגיל פרישה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה התשס"ד-2004, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים. העובד היה כבן 70 ביום סיום יחסי העבודה ולפי ההלכה הפסוקה התפטרות עובד שהגיע לגיל פרישה, מזכה אותו  בפיצויים, תהא סיבת ההתפטרות אשר תהא. בית המשפט ציין במפורש שאמנם הוא לא נוהג לפסוק לטובת בעלי דין סכומים שלא נתבעו בידם או לגבי עניינים שלא הועלו, אבל מקרה זה נופל במקרים נדירים בהם בית המשפט רצה לפסוק בעניין תכליתי, ולא להפילו בגלל נסיבות טכניות ולפיכך חייב את החברה לשלם לתובע פיצויי פיטורין.