ספטמבר 2020- האם הריבית המקסימלית כוללת את רכיב המע"מ?

ע"א 17/10028

ע"א 17/7195

רקע כללי:

בית המשפט העליון דן בשני ערעורים שאוחדו על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

החלטות בית המשפט המחוזי:

ההחלטה הראשונה ביטלה את הריבית שנקבעה בהסכם הלוואה שנכרת בין הצדדים משנמצא כי היא ריבית מופרזת הנוגדת את הדין.

ההחלטה השנייה קבעה כי אין לגבות את רכיב המע"מ בנוסף לשיעור הריבית המקסימלית שנקבעה בהחלטה הראשונה.

טענות הצדדים

גמלא – הראל נדל"ן למגורים בע"מ הלוותה לנ.ב.ע סכום של 5,300,000 ש"ח בעלי החברה ובעלי השליטה בה, חתמו כערבים לפירעון ההלוואה. באחד הסעיפים להסכם נקבע כי הריבית השנתית בגין ההלוואה תעמוד על שיעור של 16.5%. ההלוואה לא נפרעה במועדה ומוחזרה לבקשת הלווה. בכל מועד מחזור נוספה לקרן החוב הריבית שהצטברה על ההלוואה הקודמת. בסופו של דבר הצטבר חובה הנטען של הלווה לסך של 17,391,379 ש"ח.

לאחר שהלווה לא פרעה את חובותיה גם לבנק, מונה לבקשתו כונס נכסים, ובמסגרת הליך הכינוס הגישו הלווה והערבים בקשה למתן הוראות שבגדרה ביקשו כי יוצהר שהריבית שנקבעה בהסכם היא בלתי חוקית בהיותה נוגדת את הוראות חוק הריבית ואת חוק אשראי הוגן. וביקשו לבטל את כל חיובי הריבית על-פי הסכם ההלוואה, ולחלופין להעמיד חיובים אלה על שיעור התואם את הוראות החוק הרלוונטיות.

לחלופין נטען כי הסכם ההלוואה נוגד את חוק הריבית ואת צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), שעל-פיהם שיעור הריבית המקסימלי למילווה צמוד ערך הוא 13% בלבד. לטענת החברה והערבים, אם ייקבע כי יש לבטל את הריבית שעליה הוסכם בהסכם, הרי יש לקבוע תחתיה ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. עוד נטען כי המלווה חייבה את החברה והערבים בהפרשי הצמדה על הריבית שלא כדין ובניגוד להסכם, שבו נקבע כי הריבית על סכום הקרן תצטרף לחוב רק במועד פירעון ההלוואה. בפועל, כך נטען, הריבית שחושבה על-ידי המלווה התווספה ליתרת הקרן המצטברת, כך שבכל תקופה שבה הוארך מועד הפירעון, נוספה הריבית לחוב הקרן, ולמעשה חויבה החברה ב"ריבית דריבית".

קביעת בית המשפט העליון

השופטת קבעה כי אין לקבל את טענת החברה הלווה והערבים כי יש להחיל על ההלוואה את ההגבלות הקבועות בחוק אשראי הוגן, שכן הגדרת "לווה" בחוק היא יחיד ולא תאגיד.

כמו כן, נדחתה טענת הלווה והערבים בדבר גבייתה של "ריבית דריבית". מאחר וההלוואה מוחזרה מספר פעמים, ובכל אחת מהן נחתמה תוספת להסכם ההלוואה המקורי, ולכן, לטענת השופטת בין הצדדים נכרת למעשה הסכם הלוואה חדש בכל חתימה, ולא הסכם אחד שבגדרו הוחלט לגבות "ריבית דריבית" כטענת החברה והערבים.

באשר לשאלה האם הריבית המקסימלית הקבועה בחוק כוללת את רכיב המע"מ, או שמא מדובר ברכיב חיצוני לריבית, אשר ניתן לגבותו נוסף על הריבית המקסימלית המותרת נקבע כי- תשלום המע"מ "המגולגל" על הלוֹוה בעסקה למתן אשראי הוא חלק מהתמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, ומשכך הוא כלול בריבית כהגדרתה בחוק הריבית. על-כן, המַלווה אינה רשאית לגְבות את תשלום המע"מ בנוסף לריבית בגובה 13%, שהיא הריבית המקסימלית המותרת במקרה הנדון.

קישור לפסד הדין