השאלה
האם ברכישה עצמית של מניות חברה פרטית מאת אחד מבעלי מניותיה, מתרחש אירוע מס בידי בעל המניות שלא מכר את מניותיו? והאם יש לראותו כמקבל דיבידנד רעיוני באותו מועד?
העובדות
בשנות ה- 80 הקימו המערער ואחיו (להלן "- האח") עסק לגידול וייצור שתילים, אשר פעל במשק הוריהם במושב תדהר. ברבות השנים התרחבה פעילותם העסקית של האחים, ובשלב מסוים החלה להתנהל במסגרת חברת השתיל (תדהר) בע"מ (להלן- "השתיל תדהר"), שבמניותיה החזיקו האחים בחלקים שווים. בשנת 2003 הקימו המערער ואחיו חברה בשם חברת השתיל ניהול והחזקות בע"מ (להלן- "החברה"), שבמניותיה החזיקו בשיעורים שווים, %50 כול אחד. במועד הקמתה רכשה החברה את מניותיהם של המערער ואחיו בשתיל תדהר פעילותם העסקית של האחים באמצעות החברה המשיכה והתרחבה, עד כי בשנת המס 2015 ,שנת המס נושא הערעור, פעל העסק בכ- 80 דונם חממות, והעסיק כ – 100 עובדים. באותה שנה נפרדה דרכם העסקית של האחים. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר המערער כי בעקבות סכסוכים בין האחים וויכוחים באשר לחברה ולפעילותה, אשר פגעו בפעילותה העסקית של החברה, החליטו האחים להיפרד. הודגש בתצהיר, וכן בחקירתו הנגדית של המערער, כי מטרתם של הצדדים הייתה לפרק את השותפות ביניהם, מבלי לפגוע בפעילות העסק. מהראיות שהוגשו ניתן ללמוד כי בתחילה שקלו האחים לצרף שותף, או למכור את כלל מניותיהם בחברה לצד שלישי, ואולם לאחר שכשל ניסיונם זה, בחרו באפשרות שאחד מהם ירכוש את חלקו של משנהו. במהלך השנים נערכו מספר הערכות שווי עבור האחים. מהערכת השווי הראשונה, אשר נערכה באוקטובר 2008 ,ניתן ללמוד כי האחים שקלו הכנסת שותף לחברה, כפי שנכתב בהערכת השווי. בהערכת השווי השנייה, מדצמבר 2014 (ליום 31.12.2013), נרשם כי "הערכת שווי זו מיועדת על מנת לשמש במסגרת רכישת חלקו של אחיך מר יוחנן סיידה או רכישת חלקך על ידיו…". ובהערכת השווי השלישית, מינואר 2015 ,נכתב "הוסבר לנו כי הערכת השווי נועדה לצורך תהליך היפרדות והתמחרות בין בעלי הקבוצה…". בעמ' 12 בחוות הדעת הודגש כי העסקה שלצרכיה מבוצעת הערכת השווי היא מכירה של מניות בין שני בעלי השליטה. על פי הערכת השווי האמורה, עומד שוויה של החברה על 27,649 מיליון ₪. עוד נכתב בחוות הדעת האמורה, באשר להתאמות שיש לערוך על פי זהות הרוכש לאור הסכם קודם בין האחים בדבר חלוקת השכר, כי ככל שהאח ירכוש את חלקו של המערער, יתווסף לשווי החברה סכום של 1,524 מיליון₪ (סה"כ 29,173 מיליון ₪), בעוד שככל שהמערער ירכוש את חלקו של האח, ייגרע הסכום האמור משווי החברה (סה"כ 26,125 מיליון ₪).
בסופו של יום רכשה כאמור החברה את מניותיו של האח בחברה, רכישה עצמית, תמורת 13.5 מיליון ₪. בחקירתו הנגדית השיב המערער כי ההחלטה על הרכישה העצמית התקבלה על ידו ועל ידי אחיו כאחד. כמו כן השיב כי לא היה באפשרותו לעמוד בסכום התמורה שדרש האח עבור מניותיו בחברה בשל כך הוחלט שהחברה היא זו שתרכוש את מניותיה.
חרף העובדה שהחברה היא זו שרכשה את מניותיה, נערך בין הצדדים הסכם משולש, מיום 14.07.2015 (להלן- "ההסכם"), שהצדדים לו הם האח, מצד אחד, המערער מצד שני, והחברה מצד שלישי. בהסכם פורט כי החברה רוכשת מהאח את מניותיו בחברה, וכי בד בבד עם מכר המניות מסיים האח את תפקידו כמנהל או עובד בחברה ובכול החברות הקשורות. ככל שמתקיימים יחסי עובד מעביד בין האח לבין מי מהחברות הם חדלים באופן מוחלט.
תמצית הטענות
על פי האמור בנימוקי הצו, לאור הקביעות שנקבעו בפסקי הדין ברנובסקי נ' פקיד שומה גוש דן, בר ניר נ' פקיד שומה גוש דן, ולאור חוזר מס הכנסה 02/2018 בנושא "רכישה עצמית של מניות בהתאם לחוק החברות, קבע פקיד השומה כי… "במסגרת הרכישה העצמית שבוצעה, תחילה רכש הנישום את מלוא מניותיו של … [האח] (50%) בסך של 13,500,00 ₪. בשלב שני, העביר הנישום את המניות הנרכשות לחברה בתמורה לסך של 13,500,000 ₪ ואז למעשה מדובר ברכישה פרו-רטה בידי הנישום, ולפיכך מדובר בדיבידנד בידיו בסך של 13,500,000 ₪…".
תמצית טענתו של המערער בערעור שלפני היא כי בעת שהחברה רכשה מאחיו את מניותיו, לא נוצר אירוע מס בידיו, שכן המערער, הוא בעל המניות הנותר, לא רכש את המניות שנמכרו, לא קיבל דיבידנד לידיו, אף לא מכר את מניותיו. המערער הוסיף וטען כי לא נגרע מס מקופת המדינה, ותמורת המניות חויבה במס במנגנון המיסוי הדו -שלבי: ברמת החברה, שכן העודפים שמהם שולמה התמורה בעד המניות חויבו במס חברות כדין; וברמת בעל המניות שמכר את מניותיו, שכן מוכר המניות שילם מס על רווח ההון במכירת המניות. לפיכך, כך נטען, תוצאת עמדתו של פקיד השומה היא בגדר הטלת כפל מס על אותן הכנסות.
לחילופי חילופין טען המערער בסיכומיו, כי לכול היותר יש לקבוע שמחצית בלבד מתמורת הרכישה מהווה דיבידנד בידי המערער.
פקיד השומה טען מנגד, בהודעה המפרשת את נימוקי השומה, כי יש לסווג את רכישת המניות העצמית באופן אחר מזה שהוצג על ידי המערער ועל ידי החברה. להשקפת פקיד השומה, רכש המערער את זכויותיו של אחיו בחברה, תוך שימוש בעודפי החברה לשם מימון רכישת המניות, ובעקבות הרכישה הוא מחזיק ב- 100% מהשליטה בחברה. המהות הכלכלית של העסקה היא אפוא רכישת המניות על ידי המערער מאחיו, תוך שימוש בכספי החברה המהווה חלוקת דיבידנד מהחברה למערער. על פי חלופה זו יש לחייב א ת המערער במס על דיבידנד בסכום של 13,500,000 ₪.
לחילופין טען פקיד השומה כי ככל שלא תתקבל טענתו, שלפיה מלוא תמורת המניות ששילמה החברה לאח בעד מניותיו היא דיבידנד בידי המערער, יש לראות את התמורה כדיבידנד שחולק לשני בעלי המניות: האח והמערער, ואת המערער כרוכש את מניות אחיו בסכום הדיבידנד שקיבל. על פי חלופה זו יש לחייב את המערער במס על דיבידנד שסכומו 6,750,00 ₪ בלבד (והיא עולה בקנה אחד עם המס ששילם האח על 13,500,00 ₪ שקיבל בתמורה למניות)
פסק הדין
בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, דחה את עיקרו של הערעור אך קיבל את הטענה החלופית של המערער.
בראשית הדברים, נדרשה השופטת ייטב למהותה הכללית של הרכישה העצמית. לאחר מכן, בָּחנה השופטת את השלכות המס הגלומות ברכישה עצמית, את פסקי-הדין שדנו בעניין זה ובכלל זאת פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין בית חוסן בע"מ.
לגופו של עניין, קבעה השופטת ייטב, תוך שהיא נדרשת למודל המיסוי הדו-שלבי, כי בחינת המהות הכלכלית של העִסקה בענייננו מלמדת על כך שיש לקבל את עמדת המשיב שלפיה רכש המערער את זכויותיו של אחיו באמצעות דיבידנד שקיבל מהחברה. זאת, משלושה טעמים:
האחד, השימוש שנעשה בנכסי החברה לצורך מימון רכישת הזכויות, בעת השימוש בנכסי החברה יש לחיֵיב את הרווחים המועברים לבעלי המניות במס בידי היחיד, על-פי השלב השני במודל הדו-שלבי, ובענייננו, בידי המערער שעשה שימוש בנכסים לרכישת הזכויות.
השני, היתרון הכלכלי שהפיק המערער מהרכישה העצמית של המניות, המעיד על כך שהשימוש ברווחים נעשה על ידיו ולא רק על-ידי בעל המניות המוכר. היתרון הכלכלי הופק כהתוצאה מכך שבעקבות הרכישה העצמית הוקנו למערער זכויות נוספות בחברה שלא היו לו קודם לכן, הכוללת שליטה מלאה.
והשלישי, היעדר כל טעם כלכלי או עסקי מבּחינת החברה לרכישת מניותיה והעובדה שהרכישה העצמית נעשתה לצרכיו של המערער בלבד. בעניין זה, ציינה השופטת, כי היא אינה מקבלת את טענת המערער לפיה רכישת המניות נעשתה לשם טובת החברה בְּשל הקושי לנהל את החברה על-ידי שני האחים. לדבריה, הסיבה היחידה שהחברה רכשה את המניות הינה מאחר ולמערר לא היו אמצעים לרכישת המניות הללו.
ציינה השופטת ייטב, כי המשיב קבע בצו שכלל התמורה ששולמה בעד המניות שנרכשו ברכישה עצמית על-ידי החברה היא בגדר דיבידנד שקיבל המערער, ובכך אימץ את הגישה השנייה שפורטה בחוזר 02/2018. אי לכך ובהתאם לנאמר יש לחייב את המערער בדיבידנד בגובה מחצית מתמורת המניות.
לצפייה בפס"ד המלא לחצ/י כאן.