העובדות
המנוח – שעד לפטירתו, דיווח על הכנסות מפעילות עסקית, שכָּללה, בין היתר, הפעלת חניון, מגרש למכירת כלי רכב, שטיפת מכוניות והפעלת משאבת דלק – היה, במשותף עם המערערים, הבעלים של מקרקעין בירושלים.
בסוף שנת 1987 הגישו המערערים לוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים תכנית להקמת תחנת דלק על חלק מהמקרקעין, כאשר תנאי לאישורה של התכנית היה ביצוע דרך גישה למקרקעין במְקום דרך הגישה הקיימת.
ביום 27.5.1991 פרסמה הוועדה הודעה על הפקעת חלק מהמקרקעין לצורך הרחבת דרך הגישה. לאחר מכן, הוועדה פנתה במסגרת המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בתביעה לסילוק יד המערערים מהמקרקעין המופקעים. תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-הדין ועיקרו ויתור של המערערים על זכויותיהם במקרקעין המופקעים והעברתן לעירייה "ללא תמורה" ובתמורה התחייבה העירייה לסלוֹל כביש גישה לחלקוֹת של המערערים.
ברם, העירייה התנערה מהתחייבותה שבהסכם הפשרה ולא סללה את כביש הגישה, וכתוצאה מכך הגישו המנוח והמערערים בשנת 2009 תביעה לבית-המשפט המחוזי שבהּ עתרו לחייב את העירייה לבצע את דרך הגישה, ולפצות אותם על גרימת אובדן הרווחים שתחנת הדלק הייתה צריכה להפיק להם עד להגשת התביעה ולהוסיף את זכותם לפיצוי בגין איבוד הרווחים העתידים שלהם עד שהתחנה תוקם ותופעל.
התביעה התקבלה ורק לאחר מספר הליכי ערעור על פסק-הדין נפסקו לתובעים פיצויים בסך של כ-6.2 מיליון ש"ח בגין השנים שחלפו מיום החתימה על הסכם הפשרה ועד ליום שבו הוגשה התובענה.
בשנת 2013 הגישו המערערים תובענה נוספת לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בה עתרו לקבלת פיצוי מהעירייה בגין הנזקים שאירעו להם בתקופה מיום 22.4.2009 ועד ליום 31.12.2013, אשר נבעו כתוצאה מהעיכוב בהקמת והפעלת תחנת הדלק שתכננו להקים על המקרקעין.
תביעה נוספת זו גם התקבלה והעירייה אכן שילמה למערערים פיצויים על סך של כ-8 מיליון ש"ח.
טענות הצדדים
הפיצויים דוּוחו למשיב בשנים 2012 ו-2014 כהכנסה הונית אשר הינה חייבת במס בשיעור של 25%, כאשר במסגרת הדיווח לשנת-המס 2014 נטען, כי מדובר בהפקעה ששיעור המס החל עליה הוא מחצית משיעור המס החל על רווח הון רגיל.
המשיב, לעומת זאת, קבע, כי מדובר בהכנסה מעסק לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, מאחר עילת התביעה הייתה אובדן רווחים שוטפים בְּשל אי-הפעלת תחנת הדלק.
מכאן נובע הערעור.
פסק הדין
השופט א' דורות דחה את הערעורים, הוא טען כי יש לבחון את מה הפיצוי בא להחליף.
להלן קביעותיו של השופט:
- הפיצויים בשתי התביעות נפסקו עקב אובדן רווחים כתוצאה מאי-הפעלת תחנת הדלק, וכי רווחים אלה, ששלילתם מהמערערים היא הפרצה שהפיצוי נועד לכסות, הם רווחים בעלי אופי פירותי מובהק. זאת, בין אם המערערים היו מפעילים את תחנת הדלק באופן עצמאי ורווחיהם היו נובעים ממכירת מוצרי דלק ובין אם היו משכירים את תחנת הדלק לחברת דלק ורווחיהם היו נובעים מדמי שכירות שנגזרים ממכירת מוצרי דלק בתחנה.
- דחה את טענת המערערים כי מדובר בפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין, מאחר ולא רק שהמערערים לא הוכיחו את שווי המקרקעין לפני ואחרי מחדל העירייה, אלא שבהתדיינויות מול העירייה המערערים לא טענו לירידת ערך זו ולא תבעו פיצוי בגין ירידת הערך.
- דחה גם את טענתם הנוספת של המערערים לפיה מדובר בפיצויים בגין אובדן מקור ההכנסה, בכך שקבע כי המערערים מנועים מהעלאתה עקב השתק שיפוטי שמקורו בכך שבהתדיינויות הקודמות עתרו המערערים לסעד של אכיפה ובנוסף לסעד של פיצויים בגין אובדן הרווחים.
- באשר לטענה כי מדובר בפיצויים בגין הפקעה קבע השופט, כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי העירייה סללה, למרות שבאיחור, את הכביש המוביל ליתרת המקרקעין וכי המערערים ויתרו ללא כל תמורה על זכויותיהם בשטח המפונה, דבר המשמיט את הבסיס לטענה כי מדובר בהפקעה.
לצפייה בפס"ד המלא לחצ/י כאן.